הם מ-נ-ו-ת-ק-י-ם, או עם שדורש משמעות

זה התחיל בחבורה 'שמשוגעים לַדבַר' שאט-אט סוחפים אחריהם מדינה שלימה. מדן ועד  אילת, משנקין ועד צ'ארלי ביטון.

מי היה מאמין?! דווקא התל-אביבים האלה שלא עושים צבא ומבלים כל היום בבתי-קפה! דווקא הם יצאו לרחובות ומובילים עכשיו מאבק חברתי שטרם נראה כמותו בארצנו הלוהטת והמיוזעת, שלקחה אתנחתא קלה ממלחמות.  

הגיע אספרסו עד נָפש! 

'די! לא עוד!' זעקו בשבת האחרונה כבר מאה וחמישים אלף איש ברחבי הארץ, ואין לאף אחד ספק שזה הולך וגדל כמו גידול ממאיר שהתיישב לביבי וחבריו על קנה הנשימה.

עשרים שנה מעמד הביניים נתן לשליטים, למנהיגים, לנבחריו! לרכב לו על הגב. והגב, בסוף נשבר. עשרים שנה הציבור היה מטומטם והציבור שילם. ביג טיים.

אך לא עוד! הגיעה עת הפיכחון.

איך זה ייתכן, שדור אחורה, להלן ההורים שלנו, הצליח לגמור את החודש בכבוד ועוד לחסוך קצת הלאה בשביל הילדים שלו? ההורים שלנו חיו בצנעה, עבדו מ 8 עד 5, הגיעו הביתה, חיו חיים נוספים, פרטיים, אחרי העבודה, וקנו דירה עם משכנתא סבירה של פחות משלושים שנה, כשהריבית לא מקיזה את דמם בסופו של דבר.

יאיר לפיד כתב יפה, לפני כמה חודשים, שלראשונה בתולדות המדינה הדור הנוכחי יוריש לילדיו מדינה פחות טובה. אני רוצה לחדד ולומר, 'לא פחות טובה אלא יוריש מדינה הרבה יותר רעה'. רעה מכיוון שחבורה מאד מצומצמת של אנשים (לא הטייקונים, אליהם נגיע עוד מעט) שישבו ויושבים בעמדות הכוח והמחוברים באינפוזיה להון, שמים פס אחד ענק על חצי מהציבור פה, מבלי להניד עפעף. זה רע. וכל זה קורה עכשיו, כשביבי בשילטון, כי ביבי הוא אבי השיטה. ביבי הוא אבי הקפיטליזם החזירי בישראל. אבי ההפרטה נטולת הרסן של המדינה, במחירי חיסול לטייקונים האוליגרכים של היום.

ניצנים למאבק החברתי הנוכחי הנצו ב-2003 כשויקי קנפו ניסתה בייאושה להוביל מאבק של האמהות החד-הוריות נגד ביבי, שר האוצר דאז, וגזירות קיצוצי הקצבאות שלו. מאבק החד-הוריות נכשל כי הן היו ציבור קטן מדי, חלש מדי ולא היה קונצנזוס בתמיכת העם באוכלוסיה זו. המאבק הזה הביא לעליית כוכב חדש לפוליטיקה – עמיר פרץ – שהיה נדמה שהנה מישהו שהולך להוביל שינוי חברתי מהותי. אבל הוא מעד ונלכד במלכודת שאולמרט טמן לו. כך קרה שבמקום להוביל את השינוי החברתי, שעל בסיסו נבחר לראשות מפלגת העבודה, על חשבונו של...שמעון פרס אלא מי, בתפקיד שר האוצר, הוא נהיה...שר הביטחון של מדינת ישראל. ואז הגיעה מלחמת לבנון השנייה והשאר היסטוריה (כואבת), ושוב כל הכסף שלנו נשפך כמו מים על ברזלים של טנקים ולא על מורים טובים יותר.    

כעת, שמונה שנים אחרי ויקי קנפו, זה שוב פעם ביבי (לא מקרי כמובן) אלא שהפעם לא עומדת מולו אוכלוסיה מינורית וחלשה. הפעם החבר'ה שבאוהלים מייצגים את מעמד הביניים, 50% מהאוכלוסייה; אלו לא אנשים מתחת לקו העוני; אלו לא חד-הורים; אלו רוב העם, משכיל, שעשה קורס למבוא כלכלה בתואר הראשון שלו, שמרוויח ממוצע; אלו חבר'ה שמתקשרים דרך אס-אם-אסים, אי-מייל, פייסבוק וטוויטר; אלו חבר'ה שגורמים לביבי להזיע הרבה יותר.

אלו אנשים שהחליטו לא עוד. אנשים שהחליטו לקחת אחריות על החיים שלהם כי הבינו דבר פשוט: לא רק שאף אחד לא יעשה את זה עבורם אלא שהאופציה היחידה לזה שהם נרטבים גם בקיץ זה השתן של המנהיגים שלהם שמרטיב אותם.

"המחאה הפתיעה אותנו בגלל המצב הטוב של המשק" התוודה נגידנו פישר, איש מבריק לכל הדעות. "אנחנו צריכים להיכנס לפרופורציה" הודיע לנו ליברמננו, "כי באירופה אמרו לי שהצרות שלנו הן צרות של עשירים".

אתם יודעים מה המשותף לשניהם ולשאר מנהיגנו? הם מ-נ-ו-ת-ק-י-ם. מהעם.

חרף הערכתי העצומה לנגיד פישר וחרף הפופוליסטיות שבדבריי, אני טוען, בכל-זאת, כקונספט, שהדבר היחיד שפישר מסתכל עליו זה התל"ג (תוצר לאומי גולמי). איך זה ייתכן שאנשים ייצאו כך לרחובות ויצעקו שרע להם בעוד שהתל"ג של מדינת ישראל, שמבטא בעצם את חוסן כלכלתה, הוא הרבה מעל הרבה מדינות אחרות, שם אף אחד לא צועק?

כשקראתי את זה בעיתון, נזכרתי בשיעור הראשון בקורס מבוא לסטטיסטיקה באוניברסיטה בו נכנס המרצה לכיתה ושאל: 'שמעתם על הבחור ההוא בן ה-22, שטבע בנהר שהעומק הממוצע שלו חצי מטר?' איך באמת זה ייתכן לטבוע בנהר של חצי מטר? אז זהו, שממוצע כנראה לא אומר הרבה, כי עובדה שרחובות ישראל מלאים כיום באנשים שטובעים במדינה שהמשכורת הממוצעת בה היא 8,700 ₪. לא על הממוצע לבדו, ולא על התל"ג לבדו.

בשנת 2000 הוציאה סופרת סוציאליסטית אקטיביסטית קנדית בשם נעמי קליין ספר רב-מכר עולמי בשם "בלי לוגו – No Logo", בו יצאה נגד תהליך הגלובליזציה שמתפשט בעולם המערבי ואיך התאגידים משתלטים על חיי האזרח הקטן. בין השאר יצאה נעמי קליין נגד מדד התל"ג בכדי לתאר את חוסן הכלכלה. "זה מדד לתאגידים ולבעלי ההון, זה לא מדד לאזרח הקטן" היא טענה.

ראשי המאבק פה הבינו את שהבינה נעמי קליין לפני 10 שנים – התל"ג לא מספר את כל הסיפור. הוא מחסיר משהו מהותי - את ההיבט הסוציולוגי.

כולנו שמחים שההיי-טק הישראלי הוא מהטובים בעולם, והשוק צומח מהר כמו שיח פסיפלורה אבל מה המחיר של זה לאזרח הקטן? כמה שעות הוא צריך לעבוד ביום בשביל לנסות לגמור את החודש? בשביל מי באמת עובד האזרח הקטן ומי המרוויח הגדול של תפוקותיו? וכמה קטן האזרח לעומת שכנו ממול, או במלים אחרות מהי מידת השוויוניות בשוק שלנו?

פתאום מתחילים לדבר על ג'יני במקום על התל"ג. לא, לא ג'יני השד מהבקבוק, ולא ג'יני השד העדתי ולא שום שד אחר אלא ג'יני - מדד הבודק את התפלגות ההכנסות של אזרחי מדינה, כפי שאפשר לראות בתמונה פה למעלה. במלים אחרות המדד הזה בודק את מידת השוויוניות במדינה.

פתאום מתחילים לדבר על האזרח הקטן ולא רק על השוק הגדול! זה בהחלט אמור לשמח את האזרח הקטן.

נעמי קליין כינתה זאת בשם שלטון הלוגו, להלן שיטת המותגים ששוטפת את מוחו של האזרח הקטן לקנות עוד ועוד מותגים כי אז הוא יהיה יפה יותר ושווה יותר מזה שאין לו את המותג. האזרח קונה עוד ועוד ומעשיר בכך, בסופו של דבר, את בעלי ההון, העומדים בקצה הפירמידה הצרכנית הזאת. ישראל 2011 היא מדינה מאד ממותגת, בה אם אין לך אייפון משמע שאתה לא קיים.

ג'ורג' אורוול כינה את אותה שליטה בשם "האח הגדול". בסיפרו "1984" התכוון אורוול לשלטון הטוטליטרי האכזרי שמנטר כל הזמן את פעילויות האזרח הקטן, אך המסרים החברתיים החד-משמעיים שבספר זה השפיעו רבות על כלל התרבויות המערביות.

אותה שיטה מכוונת מלמעלה שמעשירה את בעלי ההון ומשחקת באזרחים הקטנים כמריונטות הוצגה נפלא בסרט הבדיוני והנפלא "מטריקס ", של האחים ווחובסקי, שיצא לאור, במקביל פחות או יותר לסיפרה של קליין. מושפע ללא ספק מסיפרו של אורוול הפך סרט המטריקס לפולחן חברתי ותיאוריות הלוגו והאח-הגדול כונו בשם חדש - תיאוריית המטריקס.

בין אם השליטים הם הטוטליטרים של אורוול או בעלי ההון של קליין המסר הוא זהה: האזרח הקטן לכוד ברשת השיטה / השילטון / המשטר.

קטונתי לעומת אורוול, קליין והאחים ווחובסקי, אך אני מכנה את אותה תופעה חברתית בכינוי משלי – הפיאודליזם המודרני. לפיאודליזם של ימי הביניים היו שני צדדים: הפיאודלים – להלן בעלי ההון; והווסלים – עבדיהם – להלן האזרחים הקטנים, דהיינו אנחנו.

'אנחנו? עבדים? על מה אתה מדבר?' אתם לבטח אומרים. 'קצת הגזמת פה בחורצ'יק.'

'כן. עבדים. ולא. אני לא חושב שהגזמתי.' אני אענה לכם.

בישראל 2011, 19 משפחות (פיאודלים) בלבד מחזיקות ב- 40% מהעסקים הגדולים במדינת ישראל, על 7.5 מיליון תושביה. מאה וחמישים אלף ווסלים לפיאודל.

אנחנו שבויים בקונספציית הפיאודלים שאם נעבוד יותר שעות, יותר קשה, נעשה יותר תארים אוניברסיטאיים ונעבור יותר הכשרות אזי נוכל לקנות אייפון מתקדם יותר ואוטו שווה וגדול יותר (חצי מהמדינה נוסעת על ג'יפים כאילו ישראל זה ראלי פאריז-דקר). העבדוּת של היום היא עבדות מודרנית, עבדות סמויה. עבדות מחוכמת, כיאה לעידן המודרני, המערבי, הדמוקרטי. עבדות שמרופדת בטובין ובפינוקין שנועדו לייצר את האשליה שכל השיטה רק מיטיבה איתנו. ובפועל? אנחנו עובדים יותר ויותר שעות ורואים את הילדים שלנו פחות ופחות. בישראל 2011, אזרח ממוצע ממעמד הביניים חוזר הביתה מהעבודה בשעה שבע-שמונה בערב. תמצאו כיום 'צהרוני' ילדים שפתוחים היום עד 7 בערב!!! מה זה אם לא עבדות? תקשיבו טוב: שבע-שמונה בערב! איך אנחנו מצפים מעצמינו להכיר בכלל את ילדינו כשאנחנו חוזרים אליהם בערב, אחרי יום עבודה, כשגם אנחנו וגם הם ברמת העייפות הגבוהה ביותר של היום. כשזמן האינטראקציה בינינו ההורים לילדנו הולך ומצטמצם בצורה עקבית ודרמטית שכזו, אפילו התקשורת הבינאישית הבסיסית הולכת ומתפוגגת.

בישראל 2011, החינוך פשט את הרגל. יעיד על כך כל הורה שיכול להשוות את רמת החינוך והמורים שהיו לו אל מול מה שילדיו מקבלים כיום. זה כבר ממש מביך, ואני לא כזה נביא זעם – על הצניחה החופשית של החינוך בישראל מעידות כל תוצאות המבחנים הבינלאומיים, שם כיכבנו רק לפני דור ועתה אנחנו במקומות האחרונים (של המדינות המערביות ראוי לציין). על-מנת לכסות את הפער שהילדים שלנו צוברים במערכת החינוך בשעות הבוקר אנחנו מנסים להשלים להם בשיעורים פרטיים אחר הצהריים, כי מי ירצה שהילד שלו יישאר מאחור?! אבל הכל עולה כסף, והרבה. ולכן, אנחנו, מעמד הביניים, המשכיל, הנורמאלי, שנמצא במרכז עקומת הפעמון של האוכלוסייה, מתקשה לגמור את החודש. הכל קשור אחד לשני ולכן כולם כיום ברחובות: המורים, הרופאים, האמהות, הסטודנטים, דורשים שייעשה צדק חברתי. דורשים להימלט מהמטריקס, דורשים להתנתק משלשלאות הכסף שעל רגלינו. דורשים להימלט מהעבדות. דורשים לקבל משמעות עצמית.

תיאוריית הלוגותרפיה של הנוירולוג והפסיכיאטר ויקטור פראנקל (ולמרות שזה מסתדר לי יפה בכרונולגיית המאמר הזה אל נא תתבלבלו פה עם תיאוריית האין-לוגו של נעמי קליין) מבצעת ניתוח אקסיסטנציאליסטי בשאיפה למשמעות עצמית. ובמלים פשוטות, מתוך חריצות ועבודה קשה ירכוש לעצמו האדם המשכיל והנאור את זכות קיומו בחברה ומתוך כך יקבל לעצמו משמעות.  

תשאלו מה הקשר בין זה לעניינינו? ובכן, בניגוד לדוקטרינות של פרויד על "השאיפה להנאה" ושל ניטשה על "השאיפה לכח", אותן אימצו קרוב לליבן אוכלוסיות כוחניות, פרוטקציונריות ומקורבות בחברה הישראלית כגון החרדים, המתנחלים, ועדי עובדים, כגון חברת חשמל, (ואני לא מאשים אותם, כמו שאני לא מאשים את הטייקונים, כי הן נהנות ממה שהשלטון בארץ נותן להן), נוהג מעמד הביניים לפי דוקטרינת הלוגותרפיה, בלקיחת אחריות על חייו שלו. כאקסיסטנציאליסט, אזרח מעמד הביניים לא יחכה לנסים, לא יאמין בגורל, לא במעשה כשפים כזה או אחר וגם לא בכספים של אחרים. הוא ייקח על עצמו את האחריות על חיי עצמו ומשפחתו, ויממש את זכויותיו מתוך עבודה קשה בביסוס קיומו בחברה בה הוא חי. לא פסיבי, אלא אקטיביסט. לא עומד על הגדר, אלא פועל מתוך אחריות והבנה צרופה של חוקי החברה בה הוא חי. לא פרזיט אלא יצרן. לא משתמט אלא נושא בנטל החברתי. לא מתוך כוחנות ולא מתוך שאיפה לשליטה, סוחב על גבו מעמד הביניים את הפרזיטים, הנהנתנים והכוחניים – כל אלו הפכו לאדוניו, לפיאודלים שלו.

הווסלים המודרניים, בני מעמד הביניים, המשכילים והחכמים, שקמים כל בוקר לעבודה מבלי לשאול אף שאלה כבר עשרים שנה, קלטו פתאום שהם מתהלכים להם עירומים. מרב עבודה קשה הם לא שמו לב שקמו להם אדונים חדשים. מלמעלה ומלמטה. סגרו עליהם מכל הכיוונים. גם העשירים וגם העניים. כולם מיוצגים היטב ע"י אדוניהם המקורבים. כולם חזקים ממנו. ואוי לאבסורד, ככל שעבר הזמן כך גבו של הווסל נשחק, עד שנשבר.

לפני מאתיים שנים בא הקץ לפיאודליזם. בזכות המהפכה הצרפתית. הווסלים השתדרגו מעבדים לבני מעמד הביניים החדש שנוצר כפרי המהפכה. היום, מאתיים שנים אחרי, אנחנו, בני מעמד הביניים, עבדים מחדש.

אומרים לא עוד!