כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה,
וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה.....
ואני איתם.
אני קצת מתבייש אולי לחשוף את זה אבל זה כבר איזה עשר שנים שאני לא שר את התיקווה, אפילו לא מזמזם. לא בטקסים של הילדים בבית-ספר, לא באיצטדיון רמת-גן לפני עוד הפסד של הנבחרת, ואפילו לא בטקסי יום הזיכרון, כשהלב נכמר והקונצנזוס חוצה את כל המידשאה מול קיר הנופלים במושב.
לא-שר-את-התיקווה שכמוני.
פעם הייתי מאלו ששרים בקול. רם. הייתי רוצה שההורים שלי, שהמורים שלי, שהמפקדים שלי יראו וישמעו שאני בעד ארצינו. שאני לוקאל פטריוט. שאני בקונצנזוס.
והיום? כבר עשר שנים שנאלם קולי. קול מארש התקווה פשוט אינו יוצא מגרוני.
בהתחלה זה הטריד אותי, היה לי מוזר שאני לא מצטרף לכ-ו-ל-ם. כי תמיד הייתי בקונצנזוס. משהו התחיל בי להיסדק. משהו בלוקאל-פטריוטיזם החל לדעוך. כבר לא הייתי כזה גאה בישראליות שלי.
ושלא תבינו לא נכון! מדבר אליכם פה בן לניצולת שואה, לנכד של זוג אסירי ציון, לחייל קרבי בסדיר ובמילואים, ששירת בלבנון במארבים והרביץ לערבים באינתיפאדה הראשונה, שעוד היו יורים כדורי גומי ולא חיים. מדבר אליכם פה שכיר שמשלם מסים (והרבה כי ברוך השם מרוויח כמו שצריך). מדבר אליכם פה אזרח מעמד הביניים.
אזרח מעמד הביניים שמשהו התחיל להיסדק אצלו בשנים האחרונות. אזרח הכי קטן מהשורה, שלא מקורב לשום צלחת. שמבין שבכדי לשרוד במטריקס של העולם המערבי, הוא חייב לעבוד קשה, להשיג תארים אקדמיים וללכת כל בוקר לעבודה עם ידיעה המקננת במוחו שייתכן שיפטרו אותו מעבודתו כי ככה זה בהיי-טק, אתה לא יכול רק להרוויח טוב.
משהו בלאומנות שלי התחיל להיסדק. 'הקדימה-הסתער' התחיל לצלוע, והספקנות בכל העיסקת חבילה הזו שנקראת 'להיות אזרח באץ ישראל' התחילה לחלחל בי.
'רגע' התחלתי לאמר לעצמי, 'בשביל מי ובשביל מה?'
נכסי טאבו שגדלנו עליהם כצבא, כתנ"ך (אפילו שאבי הוא אתאיסט גמור אבל היה ריספקט יו) התחילו להיות מיוחסים ומנוחסים לתתי-אוכלוסיות בעם. הייצור, הגידול בתל"ג, הקידמה והצבא יילכו למעמד הביניים, ואילו הפרוטקציות, הקומבינות, הבערות, הכח והשררה לועדי עובדים, לחרדים, לערבים, לטייקונים ולשאר מיני בישין שעובדים לפי מערכת חוקים משלהם, הפועלת במקביל לזו שלי. החרדים לא עובדים ולא עושים צבא, הערבים כבר שכחו מה זה לשלם מסים, הועדים והמקורבים שולטים על השאלטר והעשירים הופכים לטייקונים.
זה מזכיר לי את המערכון של הגשש "קרקר נגד קרקר", בו פולי אומר ביאושו: 'התחלקנו חצי בחצי - היא לקחה את הדיש-וושר, מיקס-וושר, פיש-וושר, טיז-וושר ואני...את החוט מאריך. חצי בחצי'. ואנחנו, בני מעמד הביניים נשארנו עם ה...חוט מאריך ביד. אז פתאום קם הילד, להלן דפני ליף (איזה תענוג לראות אילו אנרגיות אדירות היא מביאה איתה הצ'ה-גאבארה הנשית הזאת), ואמר: "המלך הוא עירום". ושלא יהיה לכם ספק, המלך זה אנחנו. אך אוי לנו, בישראל 2011, המלך הפך לעבד. אנחנו, האזרחים הקטנים, עבדים נרצעים של אדונינו - הטייקונים מלמעלה וקבוצות השררה מלמטה.
השנים נקפו, מכירת החיסול כבר בעיצומה וציבור שלם מרגיש עתה שגנבו לו את המדינה שלו, את האלוהים שלו, את הכסף שלו ואת הערכים שלו. מדינה נאורה ששולחת את הילדים שלה להילחם ומשאירה את חייליה בשטח מאחור זאת מדינה בפשיטת רגל ערכית. זה כבר מזמן לא ענין של גלעד שליט, החייל הבודד שנרקב בצינוק החמאס, מרחק שעה מפה. הכתובת זועקת על הקיר: מדינת ישראל בפשיטת רגל ערכית. ועל זה המחאה הזאת שחוצה את כל המדינה. אין אזרח שלא מרגיש את זה יום יום. טוב מאד עשו מארגני המחאה שחיברו בין השניים ונתנו לנועם שליט במה, ביום שבת האחרון, בעצרת בת"א, כי זה בדיוק המסר שהם מנסים להעביר: המדינה פשטה רגל! ואנחנו, אזרחיה, הם הנושים של המדינה הזו. הגיעה שעתנו לגבות את המגיע לנו: את המדינה שלנו בחזרה.
אלוהים יהיה של כולנו;
בצבא נשרת כולנו;
המסים יחולו על כולנו;
אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקי אל נשמתי
בגוף כואב
בלב רעב
כאן הוא ביתי.
לא אשתוק כי ארצי
שינתה את פניה
לא אוותר לה אזכיר לה
ואשיר כאן באוזניה
עד שתפקח את עיניה.
הוי כמה שהשיר הזה של קורין אלאל רלוונטי ועד כמה היה מרגש לשיר אותו ביחד איתה ועוד עשרת אלפים המפגינים. אני בכלל מציע שהוא יהפוך להימנון המחאה.
מתוך הרוח החדשה הזו שנושבת בימים אלו ברחבי כל המדינה פתאום התחלתי להרגיש שיש סיכוי. שאם לא עכשיו אימתי? פתאום יש סיכוי לשינוי כל חוקי המשחק. לטובת העם, כריבון, ולא לטובת אף מגזר כזה או אחר.
פתאום מצאתי את עצמי שר מחדש:עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ,
הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם
לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ, אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם.
יפה אמרת !
השבמחק