יום שני, 31 באוקטובר 2011

1X1

      לפעמים זה מפתיע לגלות עד כמה אתה לא מכיר את הילד שלך. זה שאתה רואה אותו כל יום. זה שאתה משכיב לישון יום יום, עם חיבוק ונשיקה. זה שאתה צוחק איתו יום-יום. זה שאתה צועק עליו יום-יום שיפסיק ללכת מכות עם אח שלו.
והוא? לא מחכה לך שתחזור מהעבודה בשמונה בערב ותגדל ביחד איתו. הוא ממשיך בשלו. רץ את החיים שלו. הוא לא מחכה לשעה-שעתיים היומיות שלך, כשאתה בסביבתו . אותן שעה-שעתיים שלך עם האחים שלו. הוא רץ קדימה. איזה מזל! מסתבר.
     חמוד. ביקש, שבמקום שנעשה לו יומולדת, לצאת איתי לטייל לבד בסוף-שבוע. שנינו בלבד. בלי האחים שלו. בלי אמא שלו. רק אנחנו, הגברים. בסך-הכל בן 9 וזאת המתנה שהוא מבקש. האמת שתמיד הוא היה צנוע בדרישותיו. והאמת?! שצבט לי בלב איזה מחיר הוא מסכים לשלם בשביל לקבל אותי אחד-על-אחד.
אז נסענו למדבר. אוקטובר 2011, סוף סוכות והמדבר קיבל אותנו בסבר פנים יפות. טמפרטורה מסבירת פנים (הכל יחסי כמובן למדבר). תיקים על הגב. הרבה מים. אוכל. צ'ופרים. מפה. כובעים. קרם הגנה. המון שמש. המכתש הקטן. ושנינו, 1X1, לצד ה-4X4 שחלפו על פנינו. לנו ניתן כל זה, ואנחנו לקחנו. ביג טיים.
לא יודע אם יצא לכם לטייל במדבר, אבל לאחר כל פעם שאני מטייל שם הוא מהמם אותי מחדש ומשאיר אותי פעור פה, אומר 'למה זה קורה פעם ב...?'
אי אפשר להישאר אדיש במדבר. בטח לא שאתה הולך ברגל, בחום, עם תיק עמוס לעייפה במים ברובו. החום הכבד והצחיחות נותנים לך פרופורציה בתפישת חייך האישיים. הכל מסביבך במאבק הישרדות. החזקים שורדים. רק הצמחים הבריאים ביותר מפתחים קצת צבע, מעבר לחום והירוק הדהוי. העלים קטנים ודוקרניים. הכל קשה-כזה. הצעדים כבדים יותר מבצפון. אין מקום לטעויות. כשמטיילים בדרום המחיר גבוה בהרבה מזה שבצפון. אין מקום לטעויות ניווט. מרחבים שוממים, צחיחים ולוהטים כנראה שיכניעו אותך במהרה אם לא תנהג כראוי. המשמעת חזקה בהרבה. משמעת מים. משמעת ניווט.

התחלנו עם החולות הצבעוניים. הרבה אנשים. ילדים. מילאנו בקבוקים שהבאנו מהבית, בעזרת כלי חפירה. כיף. בדרכינו לתחנה הבאה, נעצרנו ביציאה מהחניון ליד פקח שמורות הטבע, אשר היה שרוע על הריצפה. ג'ינג'י. ראסטות בלונדיניות. יחף. סיגריה בפיו. הפקידו אותו ואת חבריו הפקחים, ברחבי חניוני האטרקציות במדבר, כדי לשמור מפני הבדואים, שלא ישאירו את הרכבים שם על בלוקים. 'זה לוקח להם בדיוק 5 דקות' הסביר לנו הפקח.
'אבא,' פנה אלי בני, 'למה שהם ישימו את האוטו שלנו על בלוקים?' שאל בתמימות.
'הם גונבים את הגלגלים של האוטו, הם גונבים הכל הבדואים.' הקדים אותי הפקח הנחמד, בחצי חיוך.
'איפה אפשר לישון בלילה?' ביקשתי מהפקח שימליץ לנו על חניון שלא יהיו בו אנשים. למי שלא מכיר את סצינת הלינה במדבר אז זה הולך ככה: ברחבי המדבר פרושים חניוני לילה, שרק בהם מותר לישון. זה לא שיש שם משהו. לא מים זורמים, לא שירותים. אבל זה הנוהל כדי למנוע מהישראלים להתפרס על פני המדבר כולו, ולהשאיר את שאריותיהם. במקרה הטוב זה רק ניירות הטואלט של הפיפי של הבנות והקקי של כולם. במקרה הרע, אני לא צריך לפרט לכם. אז נכון שהאנשים שמטיילים במדבר הם לא אלו שבאים למנגל בפארק הירקון, אבל אני מזמין אותכם לפארק הירקון ביום שבת בתשע בערב, רק בשביל לראות למה עם ישראל מסוגל. לא תהיו ישראלים גאים. מבטיח לכם.
כשהשמש קופחת מעליו, שרוע על הריצפה, עם סופה של סיגריה מגולגלת בזוית פיו, ומבלי להניע שום איבר מיותר מאברי גופו, שירטט פקחינו, עם בוהן רגלו, מפה מדויקת להפליא של האזור עם חניוני הלילה המומלצים.
אפילו בני לא נשאר אדיש למחזה. 'אבא, ראית איך הוא שירטט את המפה עם הבוהן של הרגל?' הוא לא הפסיק להתפעל מזה גם למחרת.
'כן.' עניתי. 'ראית מה החום עושה לאנשים? איזה מיומנויות אתה מפתח במדבר?! כל תנועה מדודה ולא מיותרת.' למחרת, פגשנו אותו שוב, הפעם בתחתית מעלה עקרבים, שזאת גם היציאה מנחל גוב המקסים, שזה עתה סיימנו לרדת בסולמות והחבלים בו. בזמן הרב שחיכינו לטרמפ שייקח אותנו מעלה, דרך סרפנטינות מעלה העקרבים, צ'יפר אותנו הפקח בפיסת ידע שלא תסולא בפז, כזאת הידועה רק לפקחים.
'בנחל...(חשבתם שאני אספר לכם?) ישנה בריכה שבה אנחנו שוחים. זה יצנן אותכם כמו שצריך בחום הזה.' הוא לא היה צריך לאמר לנו 'אתם עוד תודו לי' כי זה היה ברור מאליו. כבר הודיתי לו. שעתיים אחר-כך, שתיים בצהריים, מצאנו את עצמינו עם תחתונים בתוך מימיה הקרים של בריכה בלב המדבר. שם כבר הודיתי לאלוהים שאני קיים.
גם בני הקטן העריך זאת מאד. בחזרה, בשיער רטוב, רעננים כאילו נולדנו לפני חמש דקות, היה לנו את הכח לנסות לתהות ולהבין על צורתם העקלקלה של הנחלים שהלכנו בהם ביומיים האחרונים, ובכלל של כל הנחלים. למה תוואי הנחלים לא ישר? למה הוא תמיד עקלקל? הוא אמר שזה מזכיר לו נחש. אמרתי לו שיש גם נחשים שזוחלים ישר. 'מה פתאום אבא?' הוא קבע נחרצות.
'כן.' אמרתי לו. 'נחשים שיכורים זוחלים ישר.' היתה אווירה מופלאה.
והאמת? זה לא פסק מלהעסיק אותי מאותו רגע. היה לי ברור שנחלים פשוט נוצרו מזרימת המים מההרים, ומים תמיד מוצאים את דרכם, בדרך זו או אחרת. כמו שהם מצאו את דרכם לפני כמה חורפים, דרך סדק בגג, היישר אל תוך ארון החשמל שלנו, ונשארנו שבת חורפית שלמה בלי חשמל.
אך בכל זאת, כל הנחלים באזור פה מזוגזגים בצורה כה רצינית, חשבתי לעצמי. ואז בעודנו מטפסים החוצה מהנחל, אל עבר המישור שממעל, נפל לי האסימון. 'תסתכל אחורה' אמרתי לו.
הוא נעמד והסתובב.
התכופפתי לאדמה. הרמתי (את האסימון) חתיכת מקל ושיטחתי את החול שלרגלינו. 'לפני המון שנים לא היה פה בכלל נחל, רק מישור. ואז ירדו הגשמים וחרצו את הנחלים מההרים למעלה, כלפי מטה.
'אבל אם שמת לב,' המשכתי, 'נחל גוב והנחל הזה ועוד הרבה אחרים באזור פה, הם מאד, אבל מאד, מפותלים ועקלקלים.
'ונראה לי שאני יודע למה.' הצהרתי בפניו, בצניעות מסוימת, אך בהתלהבות, לאור ההיוריקה האישית שפקדה אותי זה עתה.
'למה?' הוא השיב בשיתוף פעולה להתלהבותי.
'קח ת'מקל ותצייר פה על החול איך נראית ביצה שאפרוח בקע ממנה הרגע.' הושטתי לו את המקל שבידי.
חרף אי הבנתו המוחלטת מה לביצה שבקע ממנה אפרוח ולנחלים עקלקלים, הוא אחז במקל, התכופף לצדי, וצייר שני חצאי ביצה, עם קו שבר ביניהם. 'ציירת נפלא' החמאתי לו. 'גם ציירת יפה וגם בדיוק איך שרציתי שתצייר.'
'אמממ' הוא כבר לגמרי לא הבין מה אני מקשקש לו בביצים, שם על החול, כשהשמש כבר ייבשה לנו את הרטוב של הבריכה, שעל ראשינו. חזרתי עם המקל על קו השבר של הביצה שצייר.
'אתה יודע מה?' היפסקתי את עצמי. 'בוא נעלה למעלה ונעשה הפסקת אוכל בצל. שם אסביר לך בנחת, בלי השמש האכזרית הזו שמרביצה לנו פה על הראש.' אז עלינו למעלה, יצאנו מהנחל ותפסנו צל מתחת לעץ שיטה הראשון שניקרה בדרכינו. הוצאנו את הסנדביצ'ים שהכנו בבוקר, לפני היציאה, ואני המשכתי בהרצאה שלי, כשביד אחת סנדביץ' וביד השניה המקל.
'אזור המכתשים שאנחנו מטיילים בו ביומיים האחרונים הוא חלק מאזור מאד-מאד ארוך שקוראים לו השבר הסורי-אפריקני. 'שבר' כי תיכף אסביר לך ו'סורי-אפריקני' כי הוא מתחיל מסוריה, המדינה השכנה שלנו בצפון ועד אפריקה, עוד הרבה דרומה מכאן.
'תחשוב שכדור הארץ הוא כמו הביצה הזו שציירת. אתה רוצה לצייר את הביצה השבורה עוד פעם או שאני אצייר הפעם?' נתתי לו לבחור. הוא הצביע עליי, כשהאוכל בפיו.
'באיזו צורה כדור-הארץ?'
'עגול' הוא ענה לי בפה מלא.
'נכון חמוד. יש מצב שבגלל זה קוראים לו כ-ד-ו-ר הארץ,' הדגשתי באיטיות צינית, 'ולא ביצת-הארץ למשל.'
'ונכון שאין איזה אפרוח שרוצה לצאת מתוך כדור הארץ, אבל מה שכן יש, פה, ממש מתחת לרגלים שלנו, עמוק מתחת לאדמה, זה לוחות עצומים שמהם בנוי הכדור הזה. והמקום הזה שאנחנו נמצאים בו הוא בדיוק המפגש של שני לוחות כאלו,' הדגמתי לו עם שתי ידיי, 'הלוחות האלו כל הזמן מתחככים ביניהם, בלי שנשים לב, פה ממש מתחתינו.
'אבל לפני איזה מיליון שנה הם נפגשו אחד בשני בעוצמה אדירה וגרמו לשבר אדיר באדמה. ב-ו-ו-ו-ם' הרעשתי בקול רם כדי להוסיף אפקטים בדרך לפואנטה שלי, שאוטוטו הגיעה. 'ראית איך ציירת את הביצה השבורה? בזיגזג. נכון?'
שתיקה.
'עכשיו בוא נדמיין שהזיגזג הזה הוא לא שבר של ביצה אלא שבר של אדמה. והרי לך צורה של נחל מעוקל ומפותל כמו שראינו ביומיים האחרונים, וכמו עוד הרבה נחלים במדבר יהודה שטיילנו, וגם בצפון. ומה המשותף לכל הנחלים האלה?'
'שהם עקומים כאלה' הוא השיב.
'נכון. הם עקומים כאלה' שיקפתי את דבריו, בשפתו, והמשכתי בשפתי. 'מלבד זה שהם עקלקלים ומפותלים, הם כולם ממוקמים לאורך קו השבר הסורי-אפריקני הזה.
'נראה לי שזו הסיבה!' סיכמתי את דברי בהטלת ספק בתאוריה הריגעית שפיתחתי, סימן ההיכר של כל התאוריות הללו וההיוריקות הללו שהייתי מביא לפיתחם של ילדיי, מדי פעם.
הוא הסתכל בי, לעס את הביס האחרון בסנדויץ' שלו ואמר: 'עכשיו נראה אותך מצייר את הציור הזה עם הבוהן של הרגל.'
צחקנו שנינו. ליטפתי את ראשו ואמרתי לו: 'נורא כיף לי איתך חמוד. פשוט כיף לי איתך.'

2 תגובות:

  1. אני רק מקווה שכשאני אהיה אבא הילד שלי יבקש ממני דברים כאלה ואני אצליח לעשות אותם כמוך ...

    השבמחק
  2. חן חן יורם. למרות הכיף האדיר שהיה, חזרתי עם צויטה בלב כמה אני דווקא לא נמצא איתם. בקשר אליך, אתה יכול להיות רגוע.

    השבמחק