יום שני, 14 ביולי 2014

המקום הנמוך ביותר בעולם

פרולוג.
זה החל לפני חודש כשתיקתקתי בסלולרי בהתרגשות  "היום על הגג. רבע לעשר. סיפתח של המונדיאל. נא אשרו. גלעד" ושלחתי לקבוצה החדשה שהיגדרתי בווטסאפ לחודש הקרוב - "מונדיאל 2014 על הגג". איזה כיף, חשבתי לעצמי, היום זה מתחיל. חודש הטוסטסטרון הבינלאומי. 
מאז, חודש שלם, ערב-ערב, התקבצנו לנו יחד החברים וניפגשנו, שם למעלה על הגג, במכנה המשותף הנמוך ביותר, במקום ושמו כדורגל. כבר בעליה במדרגות ירדו כל המחסומים והעכבות. צעקנו, הרענו, קיללנו, האשמנו את השופט שהוא לא רואה ממטר ועוד מיני שהוצאנו היישר מהבטן, במסלול עוקף-מח. ומה שלא עשה הכדורגל, עשו הבירות, הגרעינים, האבטיחים והבריזת לילה של יוני-יולי שליטפה לנו את שערות הרגליים. ברוך שעשנו גברים.
חודש שלם, הלכנו טרוטי עיניים לעבודה, ראינו את ההילוכים החוזרים בסלו מושן של כל נבדל (כי ככה אנחנו הגברים: כדי שנקלוט צריכים להראות לנו את זה כמה פעמים. ולאט). צימצמנו את השפה שלנו לסט מילים שכולל, פחות או יותר, 'גווול', 'יואוו', 'תכניס לו כבררררר', בטונים שרק שיחות סלון פוליטיות של שנות ה-80-70 יכלו להם.



כמו כל מונדיאל זה התחיל בשלב הבתים עם הגרעין הקשה, אלה שלא מחמיצים אף משחק, אלה שאין בשבילם אלג'יריה - רוסיה זה לא משחק מעניין. נצא היום לסרט. אלה שבשבילם דאבל-פס שמפורר הגנה הוא בחזקת 'יהיה מה לספר אחר-כך לנכדים'. אלה שבשבילם ארוע כזה הוא בגדר חוויה דתית. ספיריטואליה מתמשכת. אורגזמה ארוכה של חדירה בלילות ויציאה בימים. רק לא לגמור.
בגרעין הקשה תמצאו את הסטטיסטיקאי. זה שמדבר במספרים, יודע את שמות כל השחקנים ומנוי לכל הערוצים וחבילות הספורט האפשריות בטלויזיה; תמצאו שם את הפנטזיונר. זה ששיחק כדורגל בהפועל חדרה עד גיל 12 והחמיץ קריירה מזהירה בגלל הקרסול המזופת הזה שהורידו לו במשחק העליה לשלב הבתים המוקדם של גביע המדינה בליגת האפרוחים. כל יורו או מונדיאל הוא שם על הגג, מדמיין, כּמֵהַ ומפנטז; תמצאו שם את הנמלט. זה שהאישה והילדים השתלטו לו על החיים וכל ערב הוא בורח אל החופש ראשון ועוזב את הגג אחרון.

עם העליה לשלבי הנוק-אאוט, כמו תמיד מתחילים להגיע העכברים, אלו שיוצאים מהחורים רק כאשר ריח הכדורגל מתחיל להתפשט ברחוב, בעבודה, בעיתונים, איפה לא?! 'ראית את המשחק אתמול בלילה' משמע אתה קיים. אחרת, מתחילה להיות לך בעיה בסמול טוקס למחרת בעבודה.

והנה כי כן, בקושי הספקנו להגיד ליאו מסי ואנחנו כבר בחצי-גמר. משדרגים את הטלויזיה למקרן ומסך גדול כדי להכיל את הדרישה ההולכת וגוברת. האינטימיות של הגרעין הקשה כבר מזמן הלכה לעולמה, וכעת אנחנו כבר חבורה די גדולה. אסופת גברים שלעולם לא ימצאו את עצמם יחדיו, מלבד שם על הגג, תחת כיפת השמיים. שמי הכוכבים שדורכים ודועכים באחת לפנינו על גבי המסך הגדול, לילה אחר לילה. רק ילדים בני עשרים והנה כבר ישחקו לפנינו ויהפכו לאלילים שלנו (ושל כמה מיליארדים נוספים).

ואז זה מגיע. הגמר. בלי הכנה מוקדמת. כאילו שלא הבנו את השיטה שאחרי הרבע-גמר בא החצי-גמר ואחריו...זהו, עוד אחד ודי. כאילו שלא רצינו שיגיע לעולם אבל לזה בעצם כולנו חיכינו. מערבולת של רגשות. אתה לא יודע אם להיות שמח או עצוב. הנה השיא מגיע אבל שניה לאחר מכן זה נגמר. כמו יום העצמאות אבל הפוך. קודם יום העצמאות ושניה אחר-כך יום הזיכרון.
עשינו החלטה: לא נשברים כמו במונדיאל האחרון! בלי נשים וילדים. רק אנחנו, הגברים. זה הגמר שלנו. אנחנו הרי ראויים לו.
כל היום בטלפונים שהכל יהיה מאורגן כמו שצריך. מלבד הדי.ג'יי והרבי שלא הגיעו, היו שם כולם. אנחנו הגברים וכן, כן, גם הנשים והילדים. כי זה הרי בלתי נמנע. כרוניקה של הייפ ידוע מראש. שעתיים אחרונות ו...זהו. נגמר.

אפילוג.
המסך ירד. ריקנות. ואקום. מה נעשה מחר? מחר נעשה היכרות מחודשת עם זאת ששוכבת לידנו במיטה ונישן סוף סוף כמו בני אדם. מחר נלבש מחדש את העטיפות, המחסומים והעכבות, נרד מהגג ונעלה בחזרה לעולם הנורמלי והמתורבת.

כמה שנתגעגע למקום ההוא, המקום הנמוך ביותר בעולם.

תגובה 1: