מרקסיזם 2.0

כל סובביי ביום-יום ידעו שזה יגיע. זהו. קצה נפשי באיחורים, בעיכובים ובביטולים של הרכבת. יום-יום אני נוסע בקו נתניה-תל-אביב-נתניה של רכבת ישראל. אחרי הפעם האחרונה שמנהל התחנה בנתניה הודיע בכריזה, בשעה 07:38, 'הרכבת המאספת לאשקלון שהיתה אמורה להגיע ב-07:36...מבוטלת', בלי אפילו להוסיף סימן קריאה בודד בסוף ההודעה, כי לאחרונה זה הפך לדבר שבשיגרה, חשבתי לעצמי איך אפשר לגרום לחבורת הביריונים הזאת להפסיק להתעלל בי ובכל עשרות (או שמא מאות) אלפי נוסעיה היום-יומיים ולהחזיר את הדטרמיניסטיות האופיינית לכלי תחבורה זה, כפי שנהוג בכל מדינה מתוקנת.

אז עלה לי הרעיון הבא: אפליקציית סמארטפון שאדם ילחץ על הכפתור כשהרכבת שלו עזבה את תחנת המוצא שלו (נקרא לזה צ'ק-אין) ופעם נוספת כשיגיע ליעד שלו (נקרא לזה צ'ק-אאוט). ככה האפליקציה תמדוד את האיחור שנגרם לאותו אדם באותה נסיעה, תעשה את המכפלות של אלפי נוסעים, את זה תכפיל בשכר ממוצע לשעת עבודה במשק ותציג מדד יום-יומי לכמות הכסף שהמשק מפסיד הודות להתנהלות הכושלת והביריונית של מתפעליה. בדרך זו, ישפיעו ההמונים על התנהלות חבורת הבריונים הזו.

מה אתם אומרים?

כעת אני מחפש מישהו שיפתח את האפליקציה הזו. מישהו שיודע לפתח אפליקציות לסמארטפונים, נאיבי אולי כמוני, שחושב שבכל זאת אפשר להשפיע על הבריונים הללו. אני מאמין שאם רבים ישתמשו בזה המספרים יהיו משמעותיים ויצליחו להזיז משהו. גישה נאיבית אולי, אבל אקטיביסטית. תמיד הרבה יותר קל לשבת על הכורסה בסלון ולהתלונן על חבורת בריונים כזו או אחרת שמנהלת לנו את המדינה, בין אם אלו החרדים, בין אם אלו ועדי עובדים בריונים, ובין אם אלו מנהיגינו המושחתים, הנגועים מכל כיוון.

הרעיון הזה בכל אופן עולה בקנה אחד (וכנראה משם בכלל זה עלה לי) עם תאוריה חברתית שאני מכנה אותה בשם מרקסיזם 2.0. תאוריה שגיבשתי לעצמי כבר לפני שלוש שנים (הרבה לפני המחאה החברתית שהיא חלק ממנה) וניסיתי להפיץ אותה אצל החברים, בחוגי בית ואפילו בטלויזיה. עכשיו, שלוש שנים אחרי, אני מרגיש שהתאוריה רק גובשה והתחדדה יותר, וכעת, כשיש לי בלוג משלי אני יכול להרחיב עליה מעט יותר.

אז מה אם כן בין מרקסיזם לאפליקצית סמארטפון? אנא הצטרפו אלי למסע הבא.

המסע שלנו מתחיל בבגדד, עיראק, 2002. סלאם, ארכיטקט עיראקי כבן 29, שזה עתה סיים את לימודיו, מנסה לתקשר עם חברו הירדני ריאד, אותו הכיר בבגדד, במסגרת הלימודים המשותפים שלהם לתואר ראשון. אלא שריאד בקושי עונה למיילים של סלאם.

סלאם, המתרפק על נוסטלגית ארבע השנים האחרונות שלהם יחדיו, כאן בבגדד, מחליט לכתוב יומן, כדי לשתף את ריאד במה שעובר עליו באותם ימים בבגדד. ומה שמתרחש באותם ימים בבגדד זה שלטון איימים של סדאם חוסיין שמעלים מאתיים אלף אזרחים, מתוכם שני חברים ,מהטובים ביותר של סלאם.

חושש לגורל עצמו, אך אמיץ דיו, מפרסם סלאם העיראקי את היומן שהוא כותב, על גבי האינטרנט, בתקווה שחברו ריאד יקרא אותו. ליומן האינטרנט שלו הוא נותן את השם: Where is Raed? איפה ריאד?

היומן הזה שמפרסם סלאם, הוא אחד מיומני האינטרנט הראשונים, אשר לימים ייקראו בלוגים (blog, קיצור של Web Log) - יומני אינטרנט.

ביומנו, תחת שם בדוי, סלאם פאקס, וריאציה של המילה שלום, בערבית (סלאם) ובלטינית (פאקס), מתאר סלאם את המיקרו-קוסמוס הבגדדי של אותם ימים, דרך מבטו המודרני והלא-האיסלאמי הקונבנציונאלי. התיאורים המפורטים והאישיים של סלאם, נטולי המילה 'אללה' בכל מילה שניה, כפי שהיה נהוג בעיראק 2002, מתחילים להקנות לו, תוך כמה חודשים, קהל קוראים הולך וגדל.

ואז, כמה חודשים לאחר מכן, ב-20.03.2003 (שימו לב לתאריך), נכנסת ארצות הברית, מוכת טראומת אסון התאומים, בפעם השניה אל עיראק, השעיר לעזעזל של משפחת בוש. אלא שבניגוד לפעם הראשונה, שרר הפעם מסך עשן תקשורתי בסיקור הארועים מעיראק העשנה.

CNN, ערוץ החדשות שפרץ לתודעת העולם כולו במלחמת המפרץ הראשונה, נדם. וזה לא שהוא לא היה שם, אלא שהפעם הוא כבר לא היה ערוץ תקשורת רעב כבמלחמה הראשונה, אלא 12 שנים אחרי שכוכבו זרח במעצמת הנפט של המפרץ, דעך CNN להיות ערוץ תקשורת מגויס לשילטון האמריקאי, שלא רצה לחשוף את שמתרחש 10000 ק"מ מביתו.

כל העולם צמא לדיווחים, ונאדה. גורנישט.

מיודעינו סלאם ממשיך בבלוג שלו ומתאר את שרואות עיניו בשפתו הקולחת ובתאורים הצבעוניים ושובי לב קוראיו. לפתע, מקבל הבלוג של סלאם תאוצה אדירה. תאוריו המפורטים והאישיים, דרך עיניו ומצלמתו האישית, הופכות למקור אינפורמציה מהמרכזיים והאמינים ביותר בדיווח של המלחמה בעיראק.

הבלוג של סלאם מסמן נקודת ציון היסטורית עולמית – לידתו של האינטרנט החדש – הדור השני של האינטרנט - ה – Web 2.0. אינטרנט 2.0.

הבלוג של סלאם פאקס, הינו סמל מובהק לייחודיותו ועוצמתו של האינטרנט החדש (הוא כבר לא כזה חדש), אינטרנט ה-2.0. בלוג עצמאי של אדם בודד נותן פייט למעצמת תקשורת כ-CNN. הכח עובר מהממסד לאזרח.

אז מה זה האינטרנט החדש, אינטרנט ה-2.0? מה זה האינטרנט הישן, ה-1.0, אם כן? כדי להבהיר את ההבדל בין האינטרנט 'הישן', ה-1.0, לבין האינטרנט החדש, ה-2.0, אשתמש במטאפורה שהשתמשתי בה בתוכנית הטלויזיה ה'מועדון' שהתארחתי בה לפני כשנה וחצי לערך.

בואו ונסתכל על מדיום התקשורת הזה שנקרא אינטרנט כעל חנות כלבו ענקית. באינטרנט הישן, שהגיח לעולם לפני 15-20 שנה, חנויות הכלבו היו חברות או אירגונים כלשהם שרצו 'למכור' את מרכולתם לציבור הרחב, בין אם זו היתה חנות כלי-בית או הבנק הכי גדול בארץ. כולם חשפו את מרכולתם בפני הציבור. אך שימו לב, התקשורת היתה חד-צדדית: 'חנויות' ← 'לקוחות'. זאת אומרת, שהמרכולת היתה של החנויות בלבד, כמו שצריך להיות לא?

לא עוד. מ-2003, קרתה התפנית האדירה. הבלוג של סלאם פאקס, כסמל, הראה שגם הגולשים עצמם הם חנויות בפני עצמם. פתאום גם תוכן הגולשים הפך למרכולת לגטימית. פתאום נוצרה אפשרות לגולשים לחשוף את מרכולתם. פתאום נוצרה הוויה חדשה: כל גולש הוא 'חנות' פוטנציאלית. האינטרנט, כמדיום תקשורת חדש, איפשר את זה לקרות.

אם באינטרנט 1.0 קראת משהו מענין והמשכת הלאה אז באינטרנט 2.0 שיתפת את החברים שלך בפייסבוק אודות המשהו המעניין הזה שראית, הם הגיבו, חבריהם גם ראו את זה וכך נוצר מולטילוג, של אנשים שבכלל לא מכירים אחד את השני.

האינטרנט הפך ממדיום Read Only, בו ההמונים יכולים רק לקרוא ולצרוך את התוכן שבו, למדיום Read/Write, בו ההמונים הם גם צרכנים אבל כעת הם גם היצרנים. הבלוג טקראנצ', Techcrunch , למשל, שהפך מבלוג פרטי של מייקל ארינגטון לממליך ומפיל ממלכות היי-טק, הוא דוגמא נוספת לתופעה איך הכח התחיל לעבור מהמימסד והאירגונים אל ההמונים.

ההבדלים בין האינטרנט הישן, ה-1.0, לאינטרנט החדש, ה-2.0.

התמונה לקוחה מכאן

נעשה פאוזה קצרה לעשות קצת סדר.

בתחילת 1995 הופיע האינטרנט (1.0) לעולם, עם יציאתו של הדפדפן הראשון נטסקייפ. חברות ואירגונים מייצרים תוכן על גבי הרשת, אותו צורכים ההמונים.

שמונה שנים לאחר מכן, 2003, אנחנו מסמנים את תחילתו של האינטרנט, דור 2. המשתמשים הופכים מצרכנים ליצרנים גם כן. יש כאלה שאפילו מאד מצליחים, אך עדיין בתור פרטים.

המהפיכה האמיתית מתחילה לקרות כעת בדמות שתי תופעות אדירות, חובקות עולם, ששינו באחת את העולם. לתמיד.

האחד, 'הפרצוף האמיתי' של האינטרנט נחשף. כעת, כשלכל אחד מהגולשים יש פוטנציאל להיות יצרן, וכשכל גולש הוא לפתע כלי במשחק, נוצרה האפשרות שכל אחד מהכלים יהיה מחובר לכלי אחר. אם המצאת הטלפון איפשרה לאנשים לתקשר ביניהם, בתקשורת בין אישית, מרחוק, והמצאות הרדיו והטלויזיה ייצרו את תקשורת ההמונים, בו אחד משדר לרבים (שימו לב שהתקשורת כאן היא חד-צדדית) הגיע האינטרנט וייצר סוג תקשורת חדש, אותה אני מכנה תקשורת מגה-המונים. כולם מחוברים לכולם. האינטרנט לקח את הפונקציונאליות של הטלפון, הרדיו והטלויזיה וחיברם יחדיו לכדי טכנולוגיה חדשה - סוג תקשורת חדש – תקשורת מגה המונים.

וברגע שכולם יכולים לדבר אחד עם השני דברים אדירים יכולים לקרות.

ראשית קמו הרשתות החברתיות. כשכולם מחוברים פוטנציאלית לכולם, נוצר הצורך לפלטפורמה שתהווה את 'כיכר העיר' החדשה. כיכר עיר וירטואלית. הדוגמא הבולטת היא כמובן פייסבוק, שחצתה כעת את רף 800 מיליון המשתמשים! חצי מיליארד משתמשים על בסיס יומי!!!

וכשנפגשים בכיכר העיר הוירטואלית רוצים לשתף אחד את השני בהוויה האישית. אז בעולם של היום זה קורה מעל 'גלי הרשת' בה משתפים תמונות (פליקר, פיקאסה, פייסבוק), סרטים (יוטיוב) ועוד ועוד.

מעבר לשיתוף (sharing) האישי, נוצרה הזדמנות לשיתוף פעולה (collaboration) כלל-עולמי. שתי הדוגמאות הטובות ביותר הן מיזם האנציקלופדיה ויקיפדיה ומערכת ההפעלה לינוקס, Linux. מיזמי שיתוף חובקי עולם, אדירים בגודלם ובאיכותם שהוכיחו מעל לכל ספק שהכח החל לעבור להמונים. הויקיפדיה, האנציקלופדיה החינמית שנכתבה על-ידי ההמונים, ה-commons, העלימה את בריטניקה מהמפה – האנציקלופדיה שנכתבה על-ידי מומחים. ייתכן ותוכן הויקיפדיה מדויק רק ב-80-90 אחוז, אך מספר הערכים שם גדול פי 100 מזה שבבריטניקה, ושתדעו ששמונים אחוז הם נקודת פתיחה מספיק טובה אפילו למדענים ממכון וייצמן שרוצים ללמוד על משהו חדש (במדעים, הערכים נוטים להיות מדויקים לחלוטין).

מערכת ההפעלה החינמית לינוקס, הנכתבת, בהתנדבות, ע"י ההמונים נחשבת למערכת ההפעלה הטובה והיציבה ביותר, ושני שליש מהשרתים בעולם הם מבוססי לינוקס ורק שליש הם מבוססי windows של מייקרוסופט – התאגיד של העולם ה'ישן'.

התופעה השניה, שהיא הפועל היוצא של כל מה שדיברנו עד כה, היא הבשורה האמיתית והגדולה באמת, ופה אנחנו מתחילים להגיע לגרעין התאוריה שלי. אינטרנט ה-2.0 ייצר מעמד חברתי חדש במבנה החברה המודרנית, הגלובאלית. מעמד אותו אני מכנה מעמד ההמונים – ה-Commons Class. זה דורש הסבר.

מהפיכת האינטרנט, כחלק ממהפיכת המיחשוב, מצטרפת לשתי המהפיכות הנוספות הגדולות ביותר שידעה האנושות, מהפיכת הדפוס והמהפיכה התעשייתית. כמוהן, היא התחילה כמהפיכה טכנולוגית, שהפכה למהפיכה חברתית, ששינתה סדרי עולם.

המצאת מכונת הדפוס ע"י יוהאן גוטנברג, ב-1436, היתה מהפיכה טכנולוגית בלתי רגילה בעולם בו כתבו רק ביד. בסופו של דבר זה הביא לסיום תקופת ימי הביניים. איך זה קרה? הדפוס הביא לירידה בכוחה של הכנסיה הקתולית. זה החל במנשר 95 הטענות של מרטין לותר, שחולל את הרפורמציה הפרוטסטנטית. הנגישות לספרי הקודש הפכה לקלה הרבה יותר, מה שהוציא את העוקץ מידי אנשי הכנסיה המשכילים היחידים, להם ניתן האור לקרוא בכתבי קודש, והעלה באופן דרמטי את יודעי הקרוא-וכתוב. הפצת דעות נגד הכנסיה והשלטון הפכו למשהו פשוט ביותר, בדיוק כמו שהתארגנה מחאת הקוטג' פה בארץ תוך ימים ספורים, בעזרת הפייסבוק.

המצאת מנוע הקיטור, ע"י ג'יימס ואט, ב-1774, היה הכח המניע למהפיכה התעשייתית. המהפיכה התעשייתית הביאה להקמת מפעלים והאצת האורבניזציה, תהליך שהביא, באמצעות המהפיכה הצרפתית, את הקץ לפאודליזם ויצירת מעמד חברתי חדש – מעמד הביניים.

בתהליך דומה לחלוטין, אני טוען, הביאה מהפיכת האינטרנט ליצירת מעמד חברתי חדש – מעמד ההמונים – ה-Commons Class, מעמד המתהווה ממש עכשיו, ואנחנו חיים את המהלך הזה, בלי שאנחנו כמובן שמים לב לזה באופן מפורש ומודע. את המינוח ה- Commons Class, לקחתי מהמושג Commons המקובל בעולם האינטרנט, הבא לבטא את קונספט ההמונים דרך שתי פרספקטיבות:

• המון העם. המון העם, בכפר הגלובאלי הקטן ובעולם השטוח של שנות האלפיים, הוא המון העולם כולו, אשר פרטיו מחוברים אחד לשני הודות לטכנולוגיית האינטרנט.
• נחלת הכלל. כדוגמא, כל התוכנות והתוכן החינמי המקובל כיום על גבי הרשת, כגון הויקיפדיה ולינוקס שציינו לעיל, מופצות ברישיון הנקרא Creative Commons, הבא לקבוע שהקנין הרוחני של מיזמים אלו הם נחלת הכלל ואף חברה פרטית/ציבורית כזו או אחרת אינה יכולה לשים עליו את היד, בדמות פטנט כזה או אחר.

ההמונים אם כן מחוברים היום אחד לשני, ומהווים פוטנציאלית כח אדיר. ראינו דוגמאות לפוטנציאל העצום הזה בדמות מיזמים של שיתוף פעולה של ההמונים, בדמותם של הויקיפדיה, לינוקס, הוצאתם לרחובות של ההמונים במדינות ערב, ישראל, אירופה ואמריקה, ואפילו הורדת מחירי הקוטג' בזמן אפס. ההמון הפך למעמד חברתי חדש, שמה שמחבר אותו הוא טכנולוגית האינטרנט.

ופה אנחנו מגיעים לפאנץ'-ליין. ולפאנץ'-ליין אני קורא מרקסיזם 2.0.

קארל מרקס. התמונה לקוחה מויקיפדיה

בפוסט הראשון של הבלוג שלי, שנולד מתוך המחאה החברתית של קיץ 2011, נתתי תאור מפורט איך היום, מאתיים שנים אחרי המהפיכה הצרפתית, שהביאה כאמור את הקץ לפיאודליזם, הפכנו מחדש לווסלים מודרניים. מי שזיהה את זה כבר לפני 150 שנים היה הפילוסוף הגרמני-יהודי קארל מארקס, שפיתח את תאוריית המטריאליזם הדיאלקטי, אשר היוותה את הבסיס למרקסיזם, ומשם לקומוניזם. מארקס כינה את האשליה בגינה הפכנו לווסלים מחדש של אדונינו הפאודלים, בעלי הממון, בשם התודעה הכוזבת. בעלי הממון הצליחו לגרום לאזרחי העם הפשוטים לחשוב שאם הם יעבדו קשה יותר זה יהיה אך ורק לטובתם, שכן ירוויחו יותר, אך בפועל זה מעשיר רק את בעלי הממון. את זה הוא כינה בשם התודעה הכוזבת. 

רצה לאמר, שפשוטי העם פועלים בניגוד אינטרסים עצמי, מבלי שהם יהיו מודעים לכך. את השליטה המחשבתית והפראקטית היום-יומית הזאת של בעלי הממון באזרחים הצליחו לתאר יפה הן ג'ורג' אורוול, בסיפרו 1984, והן האחים ווחובסקי, בסירטם ה"מטריקס".

מארקס מציע לנו את גאולתנו - פיתרון לניפוץ התודעה הכוזבת, דהיינו איך אנחנו הווסלים יכולים להצליח להתנתק מהעבדות לאדונינו הפאודלים. בבסיס הפיתרון שלו עומדת החלוקה של החברה לשני מרכיביה:

• בסיס החברה – אמצעי הייצור ושיטת חלוקת המשאבים. הבסיס הינו למעשה המעמד החומרי של החברה, ומושפע הן מהטכנולוגיה הקיימת ועושרה של החברה, והן מתהליכים היסטוריים שעברו עליה. על רקע חלוקת המשאבים קמה המחאה בישראל, בקיץ 2011. 
• מבנה העל של החברה המכיל את החוקים, המוסדות, התרבות והנורמות. מבנה העל מבטא את תודעת האדם ואופני חשיבתו.

הפיתרון של מארקס בניפוץ התודעה הכוזבת טמון בשליטת ההמונים בבסיס החברה – באמצעי הייצור.

הקומוניזם לקח את זה למקום של הלאמת כל הרכוש הפרטי לידי המדינה.

הגענו אם כך לשאלת השאלות: 

איך במרקסיזם 2.0 יכולים ה-commons להשתלט על אמצעי הייצור, 
ובכך לנפץ את תודעתם הכוזבת? 

התשובה על השאלה הזו אמורה לקבוע בסופו של יום אם התאוריה היפה הזו שאני בונה לכם פה תישאר כתאוריה או שתבעט בשטח ותילמד בספרי ההיסטוריה בעוד 50 שנים.
את התשובה לשאלה זו אני מכנה בשם גשטאלט ההמונים, The Commons Gestalt.
על ההמונים כבר דיברנו לא מעט, ולכן נותר לי להסביר מה לתאוריה הפסיכולוגית שנקראת גשטאלט ולעיניינינו.
האינטרנט, כמדיום תקשורת מגה-המוני, המחבר, פוטנציאלית, את כולם עם כולם, מעביר את הכח (שימו לב ללשון ההווה) מהתאגידים, הממסד והפיאודלים אל ההמונים, ה-commons, בגלל סיבה אחת פשוטה: 

להמון יש כעת פוטנציאל התאגדות שטרם חווה בכל ההיסטוריה של האנושות.

כלים כמו הפייסבוק והטוויטר מאפשרים התאגדות במהירות הבזק של הפרטים לכדי קבוצה ללא הגבלת גודל ומרחק. 

זאת הסיבה בדיוק לפרוץ אביב העמים הערבי. ההמון הערבי, שהיה עד היום אוסף של אזרחים נדכאים במשטרים דיקטטוריים, קיבל לפתע את כוחו רק מעצם האפשרות שלו להתאגד. פתאום, הודות לאינטרנט, הוא נהיה כח אדיר, מאורגן היטב, עם מטרה משותפת. 
הגשטאלט מציין 'השלם גדול מסכום חלקיו' וזה בדיוק מה שקורה. 
ההתאגדויות החדשות, להלן הגילדות הפוסט-מודרניסטיות, אני טוען, יהפכו לנחלת הכלל בחיי היום-יום שלנו ולא רק כדי להרים מחאה חברתית או לעשות מהפיכות להורדת השילטון. 
להלן כמה דוגמאות להילכות חיים שיקרו בקרוב:
בעתיד הקרוב יתאגדו 100,000 איש, כדי לבקש תנאים מצוינים בקרן הפנסיה, בביטוח לאוטו, או בקניית בית חדש מקבלן, בדיוק כמו שמתאגדים חברי הסתדרות המורים, או עמיתי 'חבר'.
בעתיד הקרוב יתאגדו מיליון איש כדי לדרוש מהבנקים 'תספורת' באוברדראפט שלהם, בדיוק כמו שעושים לטייקונים. 
הפחד הגדול ביותר של הפאודלים, העריצים, הטייקונים, הוא התאגדות ההמון, הווסלים, פשוטי העם, ה-commons. זאת בדיוק הסיבה למה כל המשק עובר לחוזים אישיים. כי כשאתה לא מאוגד אין לך כל כח. זאת בדיוק הסיבה למה כוחה של ההסתדרות כה נחלש בישראל הקפיטליסטית של שנות ה-2000. (רוב) האיגודים המקצועיים בישראל פשטו את הרגל. התאגדויות כדוגמאת עובדי חברת החשמל, או הנמלים והרכבות הפכו לכוחניות ובריוניות בגלל השאלטר שהם מחזיקים באיום בידיהם.
אנחנו, בני מעמד ה-commons, מתחילים לקבל את כוחנו חזרה מעצם אפשרותינו להתאגד בקלות כה רבה.

האספקט הנוסף לגשטאלט ההמונים הוא תפישת ההמון כגוף יצרני, המביא לתוצר איכותי כשההמונים מייצרים יחדיו. 
אני אסביר דרך דוגמא. במסגרת המחאה החברתית יזם הגוף הרשמי של המחאה, ה-J14, את מיזם השולחנות העגולים, בו התכנסו אלפי אנשים ברחבי כל הארץ, לנסות ולנסח את המצע החברתי של ה...commons. יאיר לפיד, שנכנס לפוליטיקה כדי לייצג את מעמד הביניים בישראל, ייטיב לעשות וייקח את התוצר של שני הערבים שהתקיימו במסגרת מיזם זה, כבסיס למצע המפלגתי שלו. יאיר לפיד, כגורם חדש, אינטיליגנטי ומרענן בביצת הפוליטיקה הישראלית לא יודע את זה אולי אבל ייטיב לדעת שהוא מתיימר לייצג את מעמד ה-commons. כי הרי מה עומד מאחורי מיזם השולחנות העגולים?

מיזם זה הוא חלק מקונספט רחב יותר המכונה Commons/Collective Intelligence – חוכמת ההמונים. הרעיון שעומד מאחורי זה, והוכיח את עצמו באופן מובהק במיזמים שהזכרנו (לא מעט יש לציין) כויקיפדיה ולינוקס, הוא שהאינטליגנציה הקולקטיבית של המון העם היא רבה יותר מאלו של קומץ מומחים. בין אם אלו האנציקלופדיסטים שכתבו את בריטניקה, או 120 נבחרינו בכנסת.

אני יודע שהדבר האחרון שיאיר לפיד היה רוצה זה שיגידו את שמו בכפיפה אחת עם מארקס, אבל הזמנים משתנים. וחוץ מזה, מה שטוב לרוב מדינות אירופה המערבית, המממשות את המארקסיזם (או 'מדיניות רווחה' כפי שפוליטקלי קורקט נהוג לכנות את זה כיום) הלכה למעשה, אלו שנמצאות בפיסגת ה-OECD, אלו שאזרחיהן מסיימים את העבודה ב-5, אלו שנמצאות בפיסגת מבדקי הפיזה למיניהם של חינוך ילדיהם, כנראה שגם טוב למדינת ישראל.

דוגמאות אלו, וביניהם גם אפליקציית הסמארטפון שלי לרכבת, מתחילת הפוסט, הם חלק מרשימה ארוכה של דוגמאות שמראות את הפוטנציאל באפשרות השליטה של ההמונים על אמצעי הייצור של החברה. 
מעבר הכח אל ההמונים ינפץ אם כן את התודעה הכוזבת.

קטונתי מול מרקס אבל מתחייב לסיים את המניפסט הזה בקריאה:

המוני כל העולם - התאחדו!