יום שישי, 30 בספטמבר 2011

הפינק פלויד שלי


הוצאתם המחודשת של 14 האלבומים של להקת הפינק פלויד ובעקבותיה המרתון ב-88FM העלו בי זיכרונות נערות. הייתי בכיתה י"א, 1987, התקופה בה עיצבתי את עצמי מחדש, כסיבוב שני של חיי, אחרי האפטר-שוק של מלחמת של"ג שהיכתה במשפחתי ושינה אותה ואותי לתמיד.
פרק 2 של חיי התחיל כשהיכרתי את יוסי, לימים חברי הטוב ביותר. עד היום. שנינו, כל אחד והסיפור האישי שלו, היינו קצת יותר מדי בשוליים של החיים, ורצינו כנראה לשנות את זה.
בשיא תקופת ההתמרדות שלנו, מחפשים כיוון חדש לחיים, מצאנו אחד את השני.

אני לא יודע מה אני הבאתי איתי ל'זוגיות' בינינו אבל אחד הדברים המשמעותיים שיוסי הביא איתו היה המוזיקה.
יוסי הכניס אותי לעולם הזה. הוא היה מקליט לי על קסטות טייפ (אז קראו להן קסטות ולא קלטות) את התקליטים שלו. על כל צד תקליט אחר. בערבים, הייתי טוען קסטה לתוך הווק-מן והייתי יוצא לטיולים ליליים שהייתי יודע איפה התחילו אך לעולם לא היכן יסתיימו.
ארסנל המוזיקה שלי היו הקלטות של יוסי. מייק אולדפילד, קייט בוש, הדלתות ו...פינק פלויד.
יכול להיות שאני מדבר יותר מדי בשם שנינו, אבל יוסי יקבל את זה בהבנה, גם אם אני לא מדייק עבורו. הפינק פלויד היו הקישור שלנו בין שני העולמות. השוליים והמיינסטרים. הם היו מעין המיינסטרים של השוליים עבורנו.
מוזרים, יצירתיים, יוצרים, מהפכניים, פסיכאדלים, הפריקים של הרוק, Masters of Rock, כשם האלבום שלהם שגנבתי מאחי הגדול. אלבום די נדיר שאפילו ליוסי לא היה אותו.
פינק פלויד היו האלילים שלנו, הדמויות שהערצנו. הדמויות שרצינו לפגוש כשהסתכלנו במראה. שיער ארוך ואמירה עצמית נוקבת. היה להם כל-כך הרבה ממה שרצינו, אבל כמובן שלא היה לנו. אז חלמנו. וכדי לחלום פינק פלויד כמו שצריך העתקתי תמונה ידועה של צלליות ארבעת חברי הלהקה לכדי פוסטר ענק, ותליתי מעל המיטה שלי.


יום אחד, בחופש הגדול בין שביעית לשמינית, הגיע יוסי ואמר: "הישגתי את פומפיי. תגיעו אליי היום בערב".
מאז, במשך כל אותו קיץ, ראינו את ה-VHS של "פינק פלויד בפומפיי" אינסוף פעמים. הסרט "פינק פלויד בפומפיי" הוא הקלטה של הופעה חיה של הפינק פלויד בעיר הרפאים, פומפיי, שנחרבה לחלוטין בהתפרצות הר הגעש ווזוב לפני איזה 2000 שנה. אפילו את זה הפינק פלויד עשו שונה. הופעה חיה, אך ללא קהל. זה היה ממגנט.
אלו היו עבורי הפינק-פלויד: שונים, בועטים, ספקנים, שהצליחו להביא את השוליים למרכז, להלן מהפכניים. כנער מתמרד, זה מה שדיבר אלי אז, ועיצב אותי כנראה עד היום: הרצון לאמירה נוקבת, שונה וספקנית משלי.

בדיוק לפני שלוש שנים, ביציאה מההופעה הסוחפת של פול מקרטני פה בפארק, שאלה אותי בתי בת העשר: 'איך זה שהביטלס לא היתה הלהקה שהכי אהבת כשהיית ילד, אלא הפלויד האלה שאף פעם לא שמעתי עליהם?'
'עם כל הכבוד לביטלס, ויש כבוד," עניתי לה, "פינק פלויד נתנו לנו תחושה כאילו הם רק שלנו, ולא של כל שאר העולם. יגיע היום והם יהיו גם רק שלך.'

3 תגובות:

  1. סחתיין. כבוד.
    היום זה גלעד שמביא את המוזיקה, ועוד, לחיים שלי.

    השבמחק
  2. זה מצחיק שאתה קורה לעצמך בשוליים. לא צריך להיות בשוליים בישביל לחלום על הגעונות של פינק פלוייד.
    ואתה ד"ר גילעד לוקח את זה יום יום למקומות אחרים אולאי כדאי שתעשה מוזיקה אתה גם נימצא עם הרבה מוזיקאים היום לך על זה
    זה יכל להיות כף גדול
    מוזיקה שומעים בכל מיני דרכים

    השבמחק
  3. גאונות בהגדרתה היא בשוליים. אם היא לא היתה בשוליים היא לא היתה גאונות.

    השבמחק