המקום הנמוך ביותר בעולם

פרולוג.

זה החל לפני חודש כשתיקתקתי בסלולרי בהתרגשות  "היום על הגג. רבע לעשר. סיפתח של המונדיאל. נא אשרו. גלעד" ושלחתי לקבוצה החדשה שהיגדרתי בווטסאפ לחודש הקרוב - "מונדיאל 2014 על הגג". איזה כיף, חשבתי לעצמי, היום זה מתחיל. חודש הטוסטסטרון הבינלאומי. 
מאז, חודש שלם, ערב-ערב, התקבצנו לנו יחד החברים וניפגשנו, שם למעלה על הגג, במכנה המשותף הנמוך ביותר, במקום ושמו כדורגל. כבר בעליה במדרגות ירדו כל המחסומים והעכבות. צעקנו, הרענו, קיללנו, האשמנו את השופט שהוא לא רואה ממטר ועוד מיני שהוצאנו היישר מהבטן, במסלול עוקף-מח. ומה שלא עשה הכדורגל, עשו הבירות, הגרעינים, האבטיחים והבריזת לילה של יוני-יולי שליטפה לנו את שערות הרגליים. ברוך שעשנו גברים.

חודש שלם, הלכנו טרוטי עיניים לעבודה, ראינו את ההילוכים החוזרים בסלו מושן של כל נבדל (כי ככה אנחנו הגברים: כדי שנקלוט צריכים להראות לנו את זה כמה פעמים. ולאט). צימצמנו את השפה שלנו לסט מילים שכולל, פחות או יותר, 'גווול', 'יואוו', 'תכניס לו כבררררר', בטונים שרק שיחות סלון פוליטיות של שנות ה-80-70 יכלו להם.

מרקסיזם 2.0

כל סובביי ביום-יום ידעו שזה יגיע. זהו. קצה נפשי באיחורים, בעיכובים ובביטולים של הרכבת. יום-יום אני נוסע בקו נתניה-תל-אביב-נתניה של רכבת ישראל. אחרי הפעם האחרונה שמנהל התחנה בנתניה הודיע בכריזה, בשעה 07:38, 'הרכבת המאספת לאשקלון שהיתה אמורה להגיע ב-07:36...מבוטלת', בלי אפילו להוסיף סימן קריאה בודד בסוף ההודעה, כי לאחרונה זה הפך לדבר שבשיגרה, חשבתי לעצמי איך אפשר לגרום לחבורת הביריונים הזאת להפסיק להתעלל בי ובכל עשרות (או שמא מאות) אלפי נוסעיה היום-יומיים ולהחזיר את הדטרמיניסטיות האופיינית לכלי תחבורה זה, כפי שנהוג בכל מדינה מתוקנת.

אז עלה לי הרעיון הבא: אפליקציית סמארטפון שאדם ילחץ על הכפתור כשהרכבת שלו עזבה את תחנת המוצא שלו (נקרא לזה צ'ק-אין) ופעם נוספת כשיגיע ליעד שלו (נקרא לזה צ'ק-אאוט). ככה האפליקציה תמדוד את האיחור שנגרם לאותו אדם באותה נסיעה, תעשה את המכפלות של אלפי נוסעים, את זה תכפיל בשכר ממוצע לשעת עבודה במשק ותציג מדד יום-יומי לכמות הכסף שהמשק מפסיד הודות להתנהלות הכושלת והביריונית של מתפעליה. בדרך זו, ישפיעו ההמונים על התנהלות חבורת הבריונים הזו.

מה אתם אומרים?

כעת אני מחפש מישהו שיפתח את האפליקציה הזו. מישהו שיודע לפתח אפליקציות לסמארטפונים, נאיבי אולי כמוני, שחושב שבכל זאת אפשר להשפיע על הבריונים הללו. אני מאמין שאם רבים ישתמשו בזה המספרים יהיו משמעותיים ויצליחו להזיז משהו. גישה נאיבית אולי, אבל אקטיביסטית. תמיד הרבה יותר קל לשבת על הכורסה בסלון ולהתלונן על חבורת בריונים כזו או אחרת שמנהלת לנו את המדינה, בין אם אלו החרדים, בין אם אלו ועדי עובדים בריונים, ובין אם אלו מנהיגינו המושחתים, הנגועים מכל כיוון.

הרעיון הזה בכל אופן עולה בקנה אחד (וכנראה משם בכלל זה עלה לי) עם תאוריה חברתית שאני מכנה אותה בשם מרקסיזם 2.0. תאוריה שגיבשתי לעצמי כבר לפני שלוש שנים (הרבה לפני המחאה החברתית שהיא חלק ממנה) וניסיתי להפיץ אותה אצל החברים, בחוגי בית ואפילו בטלויזיה. עכשיו, שלוש שנים אחרי, אני מרגיש שהתאוריה רק גובשה והתחדדה יותר, וכעת, כשיש לי בלוג משלי אני יכול להרחיב עליה מעט יותר.

אז מה אם כן בין מרקסיזם לאפליקצית סמארטפון? אנא הצטרפו אלי למסע הבא.

(תורת) הגלים בחוף נתניה

כמו בכל פעם, אחרי הביקור אצל הרופא שיניים, עברנו דרך המדרחוב הנתנייתי המג'ויף והסואן, שאנחנו כל-כך אוהבים להיבלע בשאון הצרפתים והגימלאים שגודשים אותו בכל שעה ביום. עצרנו בגלידריה המשובחת שבמרכזו, בחרנו שני כדורים, אני תמיד שוקולד + משהו, והוא תמיד שרבט תות + משהו, והמשכנו, כבדרכנו הקבועה, אל חוף הים.

הריטואל הקבוע והמפנק הזה שנתן לנו אחד את השני, עימעם את הביקור החודשי, המכאיב והטראומתי אצל הרופא שיניים ושלל מכשירי העינויים הדנטליים שלו, עקב תאונת הקורקינט, מלפני שנה.

חוף הים בנתניה ממוקם למרגלות צוק גבוה למדי. ממעל משקיפה טיילת עם נוף שחבל על הזמן. לאחר תצפית קבועה שהייתי עורך מלמעלה, תוך כדי שהוא עסוק בסיום הגלידה שלו, היינו יורדים לחוף ב- 136 המדרגות (הוא ספר, תאמינו לי). כשהיינו מגיעים למטה הוא היה חייב להיכנס למים, אפילו אם זה קור דדצמבר. הוא היה מוריד נעליים, מקפל את המכנסים כלפי מעלה וניכנס למים, עד הבירכיים.

השבוע, אחרי הרופא ואחרי הסיבוב בגלידה, הגענו כבדרכנו לקצה הצוק. אני אוהב להשקיף מלמעלה על קו החוף שמתחת. באמת שממליץ לכם. לפתע, צדה את עיניי תופעה מעניינת שלא שמתי לב אליה בכל הפעמים הקודמות שעמדתי והסתכלתי מאותה נקודה בדיוק: קו החוף אינו ישר, אלא מעוגל, בצורת קשת מקומרת למדי.

 "תראה איזה מעניין!" אמרתי לו.

"מממ??” הוא הימהם בשאלה, בפה מלא בכדור הגלידה בטעם תות, אותו היה מקפיד לבקש מהמוכרת לשים ראשון כדי שיסיים איתו את הגלידה.

"אתה רואה משהו מוזר בחוף?” שאלתי אותו.

“אאא?" הוא ניסה כנראה לענות לי מתוך נימוס של בן לאביו.

1X1

      לפעמים זה מפתיע לגלות עד כמה אתה לא מכיר את הילד שלך. זה שאתה רואה אותו כל יום. זה שאתה משכיב לישון יום יום, עם חיבוק ונשיקה. זה שאתה צוחק איתו יום-יום. זה שאתה צועק עליו יום-יום שיפסיק ללכת מכות עם אח שלו.

והוא? לא מחכה לך שתחזור מהעבודה בשמונה בערב ותגדל ביחד איתו. הוא ממשיך בשלו. רץ את החיים שלו. הוא לא מחכה לשעה-שעתיים היומיות שלך, כשאתה בסביבתו . אותן שעה-שעתיים שלך עם האחים שלו. הוא רץ קדימה. איזה מזל! מסתבר.

הפינק פלויד שלי

הוצאתם המחודשת של 14 האלבומים של להקת הפינק פלויד ובעקבותיה המרתון ב-88FM העלו בי זיכרונות נערות. הייתי בכיתה י"א, 1987, התקופה בה עיצבתי את עצמי מחדש, כסיבוב שני של חיי, אחרי האפטר-שוק של מלחמת של"ג שהיכתה במשפחתי ושינה אותה ואותי לתמיד.
פרק 2 של חיי התחיל כשהיכרתי את יוסי, לימים חברי הטוב ביותר. עד היום. שנינו, כל אחד והסיפור האישי שלו, היינו קצת יותר מדי בשוליים של החיים, ורצינו כנראה לשנות את זה.
בשיא תקופת ההתמרדות שלנו, מחפשים כיוון חדש לחיים, מצאנו אחד את השני.

איך בונים ספינה

אהובתי,

בואי ניטע בה אהבה לים הסוער של החיים;

שתיבנה ספינה למאה שנים.

ולא קליפת אגוז 

שתטבע בסערה הבאה

"איך בונים ספינה ?

אוספים אנשים

ונוטעים בהם את האהבה

והכמיהה לים הרחב,

הגדול, האינסופי.

ולא , אוספים אנשים

ואומרים להם לאסוף עצים,

להכין תוכניות

ולבנות ספינה."

(אנטואן דה סנט-אכזופרי)

The Followers

דפני ליף היא בהחלט השם החם ביותר בארצינו בקיץ 2011. מנהיגת המחאה החברתית.
בחורה בת 25 'עם ביצים' שקמה ועשתה מעשה. האוהל הראשון והיחיד שלה היה הניצוץ שהצית תוך שבועות בודדים אש חברתית בשדה קוצי ישראל הקפיטליסטית. מאהלים בכל הערים הגדולות בישראל קמו והפכו לתנועת מחאה שהגיעה לשיאה ב-3.9, בהפגנת הענק בתל-אביב וברחבי הארץ, כשחצי מיליון איש יצאו לרחובות.

כעת, כשתימרות עשן ליל ה-3.9 שכחו, ולאחר שחזרתי הביתה עם שאר חצי מיליון המוחים, התיישבתי לכתוב כמה מלים על הנושא שמאד העסיק אותי במשך התהוות המחאה הזאת בחודשיים האחרונים: כרוניקת המהפיכה, או מהי המכאניקה של התרוממות המחאה הזאת בפרט ותנועת מחאה בכלל? האם יש משותף לכל המהפיכות?
אז ברור שיש. לכל תנועה/מחאה/מהפיכה שהיא יש את הרקע שלה, אבל לכל אלו יש כרוניקה ומכאניקה משותפת: אצל כולם יש את 'המשוגע' הראשון, יש את נקודת האל-חזור - הרגע המכונן והקריטי ביותר שהופך את תנועת היחיד למשהו המוני. ויש את ה...followers - המצטרפים.