(תורת) הגלים בחוף נתניה

כמו בכל פעם, אחרי הביקור אצל הרופא שיניים, עברנו דרך המדרחוב הנתנייתי המג'ויף והסואן, שאנחנו כל-כך אוהבים להיבלע בשאון הצרפתים והגימלאים שגודשים אותו בכל שעה ביום. עצרנו בגלידריה המשובחת שבמרכזו, בחרנו שני כדורים, אני תמיד שוקולד + משהו, והוא תמיד שרבט תות + משהו, והמשכנו, כבדרכנו הקבועה, אל חוף הים.

הריטואל הקבוע והמפנק הזה שנתן לנו אחד את השני, עימעם את הביקור החודשי, המכאיב והטראומתי אצל הרופא שיניים ושלל מכשירי העינויים הדנטליים שלו, עקב תאונת הקורקינט, מלפני שנה.

חוף הים בנתניה ממוקם למרגלות צוק גבוה למדי. ממעל משקיפה טיילת עם נוף שחבל על הזמן. לאחר תצפית קבועה שהייתי עורך מלמעלה, תוך כדי שהוא עסוק בסיום הגלידה שלו, היינו יורדים לחוף ב- 136 המדרגות (הוא ספר, תאמינו לי). כשהיינו מגיעים למטה הוא היה חייב להיכנס למים, אפילו אם זה קור דדצמבר. הוא היה מוריד נעליים, מקפל את המכנסים כלפי מעלה וניכנס למים, עד הבירכיים.

השבוע, אחרי הרופא ואחרי הסיבוב בגלידה, הגענו כבדרכנו לקצה הצוק. אני אוהב להשקיף מלמעלה על קו החוף שמתחת. באמת שממליץ לכם. לפתע, צדה את עיניי תופעה מעניינת שלא שמתי לב אליה בכל הפעמים הקודמות שעמדתי והסתכלתי מאותה נקודה בדיוק: קו החוף אינו ישר, אלא מעוגל, בצורת קשת מקומרת למדי.

 "תראה איזה מעניין!" אמרתי לו.

"מממ??” הוא הימהם בשאלה, בפה מלא בכדור הגלידה בטעם תות, אותו היה מקפיד לבקש מהמוכרת לשים ראשון כדי שיסיים איתו את הגלידה.

"אתה רואה משהו מוזר בחוף?” שאלתי אותו.

“אאא?" הוא ניסה כנראה לענות לי מתוך נימוס של בן לאביו.

1X1

      לפעמים זה מפתיע לגלות עד כמה אתה לא מכיר את הילד שלך. זה שאתה רואה אותו כל יום. זה שאתה משכיב לישון יום יום, עם חיבוק ונשיקה. זה שאתה צוחק איתו יום-יום. זה שאתה צועק עליו יום-יום שיפסיק ללכת מכות עם אח שלו.

והוא? לא מחכה לך שתחזור מהעבודה בשמונה בערב ותגדל ביחד איתו. הוא ממשיך בשלו. רץ את החיים שלו. הוא לא מחכה לשעה-שעתיים היומיות שלך, כשאתה בסביבתו . אותן שעה-שעתיים שלך עם האחים שלו. הוא רץ קדימה. איזה מזל! מסתבר.

הפינק פלויד שלי

הוצאתם המחודשת של 14 האלבומים של להקת הפינק פלויד ובעקבותיה המרתון ב-88FM העלו בי זיכרונות נערות. הייתי בכיתה י"א, 1987, התקופה בה עיצבתי את עצמי מחדש, כסיבוב שני של חיי, אחרי האפטר-שוק של מלחמת של"ג שהיכתה במשפחתי ושינה אותה ואותי לתמיד.
פרק 2 של חיי התחיל כשהיכרתי את יוסי, לימים חברי הטוב ביותר. עד היום. שנינו, כל אחד והסיפור האישי שלו, היינו קצת יותר מדי בשוליים של החיים, ורצינו כנראה לשנות את זה.
בשיא תקופת ההתמרדות שלנו, מחפשים כיוון חדש לחיים, מצאנו אחד את השני.

איך בונים ספינה

אהובתי,

בואי ניטע בה אהבה לים הסוער של החיים;

שתיבנה ספינה למאה שנים.

ולא קליפת אגוז 

שתטבע בסערה הבאה

"איך בונים ספינה ?

אוספים אנשים

ונוטעים בהם את האהבה

והכמיהה לים הרחב,

הגדול, האינסופי.

ולא , אוספים אנשים

ואומרים להם לאסוף עצים,

להכין תוכניות

ולבנות ספינה."

(אנטואן דה סנט-אכזופרי)

The Followers

דפני ליף היא בהחלט השם החם ביותר בארצינו בקיץ 2011. מנהיגת המחאה החברתית.
בחורה בת 25 'עם ביצים' שקמה ועשתה מעשה. האוהל הראשון והיחיד שלה היה הניצוץ שהצית תוך שבועות בודדים אש חברתית בשדה קוצי ישראל הקפיטליסטית. מאהלים בכל הערים הגדולות בישראל קמו והפכו לתנועת מחאה שהגיעה לשיאה ב-3.9, בהפגנת הענק בתל-אביב וברחבי הארץ, כשחצי מיליון איש יצאו לרחובות.

כעת, כשתימרות עשן ליל ה-3.9 שכחו, ולאחר שחזרתי הביתה עם שאר חצי מיליון המוחים, התיישבתי לכתוב כמה מלים על הנושא שמאד העסיק אותי במשך התהוות המחאה הזאת בחודשיים האחרונים: כרוניקת המהפיכה, או מהי המכאניקה של התרוממות המחאה הזאת בפרט ותנועת מחאה בכלל? האם יש משותף לכל המהפיכות?
אז ברור שיש. לכל תנועה/מחאה/מהפיכה שהיא יש את הרקע שלה, אבל לכל אלו יש כרוניקה ומכאניקה משותפת: אצל כולם יש את 'המשוגע' הראשון, יש את נקודת האל-חזור - הרגע המכונן והקריטי ביותר שהופך את תנועת היחיד למשהו המוני. ויש את ה...followers - המצטרפים.

2011

מסתובב עכשיו מכתב שרשרת ששנת 2011 היא שנה מספרית מיוחדת:

"...אם תקחו את שתי הספרות האחרונות של השנה בה נולדתם, תוסיפו להן את הגיל בו תהיו השנה והופס, התוצאה תהיה 111 - לכל אחד !!!"

בדקתם? זה אמיתי, אה?! ממש קסם.

איך זה קורה? ובאמת לכל אחד?

צוות המומחים שלנו יצא לבדוק. הכצעקתה?

צועדים למיליון

כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה,

וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה.....

ככה עמדו ביום שבת, בפינת הרחובות אבן גבירול ושאול המלך בת"א, עשרת אלפים איש והימננו יחדיו עם קורין אלאל את "התקווה", בסיומה של עצרת המחאה החברתית השבועית.
ואני איתם.
אני קצת מתבייש אולי לחשוף את זה אבל זה כבר איזה עשר שנים שאני לא שר את התיקווה, אפילו לא מזמזם. לא בטקסים של הילדים בבית-ספר, לא באיצטדיון רמת-גן לפני עוד הפסד של הנבחרת, ואפילו לא בטקסי יום הזיכרון, כשהלב נכמר והקונצנזוס חוצה את כל המידשאה מול קיר הנופלים במושב.
לא-שר-את-התיקווה שכמוני.

ברוכים הבאים לבלוג שלי

1 + 1 = 2 ?

בשבילי, המקום המעניין אותי הוא החיבור בין אנשים למדע. בחיי היום-יום אני מתעקש למצוא פרושים מדעיים להתנהגות בני אדם, ולפרנסתי, אני מנסה להאניש את הבעיות הטכנולוגיות העומדות לפתחי בכדי לפותרן.

'בלוג ספקני'?

קריאת תיגר על אמיתת חיים כה בסיסית כ- '2=1+1', מבטאת אמירה ספקנית על החיים. רגע לפני שאתם קופצים לפה כדי לקרוא בכמה מלים מתומצתות מהי ספקנות, רק אומר במילותי: בספקנותנו, אנחנו, בני האדם, מתעלים על שאר בעלי-החיים שמסביבנו; בספקנותו על העולם הניוטוני, הציע איינשטיין תאור נכון יותר של איך העולם עובד. בספקנותו, ייקח ההדיוט אחריות מלאה על חייו שלו, ולא יקבל את דעת ה'מומחה' על גורלו, כמובנת מאליה; בספקנותנו, נמנע מעצמנו, האזרחים הקטנים, ללכת שבי, כעדר, אחר אלו שרוצים להוליכנו שולל.

תהנו, גלעד.

הם מ-נ-ו-ת-ק-י-ם, או עם שדורש משמעות

זה התחיל בחבורה 'שמשוגעים לַדבַר' שאט-אט סוחפים אחריהם מדינה שלימה. מדן ועד  אילת, משנקין ועד צ'ארלי ביטון.

מי היה מאמין?! דווקא התל-אביבים האלה שלא עושים צבא ומבלים כל היום בבתי-קפה! דווקא הם יצאו לרחובות ומובילים עכשיו מאבק חברתי שטרם נראה כמותו בארצנו הלוהטת והמיוזעת, שלקחה אתנחתא קלה ממלחמות.  

הגיע אספרסו עד נָפש!